המותג דיימלר (Daimler) הוא אחד מאותם שמות מיתולוגיים בהיסטוריה של הרכב – האדון גוטליב דיימלר מגרמניה היה אחד ממפתחי הרכב הממונע, ויחד עם עוד אדון גרמני ידוע, מר בנץ, נתן את שמו לאחת מחברות הרכב הידועות בעולם – דיימלר-בנץ, לימים דיימלר- קרייזלר, יצרנית המרצדס המהוללת.

 

קצת פחות ידוע גלגול נוסף של השם המפורסם. בשנת 1893 הוקמה באנגליה סוכנות של חברת דיימלר המקורית מגרמניה, למכירת מנועי הסירות שדיימלר ייצרה באותה תקופה. בשנת 1896 קנתה הסוכנות את הפטנטים ואת זכות השימוש במותג מחברת האם, והקימה מפעל לייצור מכוניות בקובנטרי שבאנגליה. דיימלר היתה למעשה החברה הראשונה באנגליה לייצור מכוניות. החברה התמחתה לאורך המחצית הראשונה של המאה העשרים בייצור מכוניות סאלון מפוארות ובורגניות למדי. לקוחות קבועים של דיימלר היו בני משפחת המלוכה הבריטית, שאהבו לנסוע בלימוזינות המפנקות והסולידיות שייצרה החברה באותה תקופה. בשנות החמישים התחיל מצבה הפיננסי של החברה להיות רעוע משהו, ומנהלי החברה החליטו לעלות על הגל של מכוניות הספורט הבריטיות, שזכו להצלחה רבה בארה"ב שאחרי מלחמת העולם השניה. הם סברו שאין כמו מכונית ספורט מוצלחת כדי לנער את התדמית המיושנת של החברה, וכמובן לשפר את השורה התחתונה במאזן.

לכבוד הדגם החדש הוחלט על פיתוח של מנוע חדש לחלוטין. היה זה V8 עם ראשי אלומיניום, ובנפח של2.5 ליטרבלבד (2,548 סמ"ק למדקדקים שבינינו). יחודו של המנוע היה במהלך בוכנה (stroke) קטן יחסית, ותאי שריפה חצי כדוריים (hemispherical) עם שסתומים עיליים. גל הזיזים היה אחד ותחתון, וישב לו באמצע בין שתי הזרועות של ה-V. על הנשימה היו אחראים שני קרבורטורים של SU. התוצאה היתה מנוע קומפקטי, קל וקצר יחסית למנועי 6 הבוכנות שהיו מקובלים בנפחי מנוע אלו, וכל זה עם הספק מכובד לתקופה של 140 כ"ס.

 

המנוע החמוד הזה הותקן על שלדה בעלת מתלי עצמות-עצה כפולות וקפיצי סליל מלפנים, וסרן אחורי קשיח תמוך על קפיצי-עלים חצי אליפטיים מאחור. ההיגוי היה ע"י תיבת הגה, ולא בשיטת Rack & Pinion. כדי שהעסק יעצור, הותקנו מעצורי דיסק על כל הגלגלים – בהחלט פתרון מתקדם ולא נפוץ בסוף שנות החמישים. אגב, מכיוון שדיימלר לא היו מנוסים במיוחד בתכנון שלדות ספורטיביות, הם העתיקו ללא בושה את תכנון השילדה של הטריומף TR3.

החידוש הגדול היה במרכב – כדי לחסוך עלויות, תוכנן למכונית גוף פתוח מפיברגלס, עם עיצוב מאד, (אבל באמת מאד!!!) מיוחד, משונה, מכוער, יפייפה – נו טוב – הפרינציפ ברור – העיצוב היה מאד שנוי במחלוקת… מקדימה, גריל צר עם "V” ענק, כדי להראות לכולם איזה מנוע יש בפנים. מאחור, סנפירי זנב ענקיים שלא היו מביישים כל קאדילק מצוי. באמצע, תערובת של קשתות, בליטות וקווים. או שתאהבו את זה, או שתשנאו את זה – אבל אדישים לא תישארו למכונית הזו…

 
 

התוצאה הסופית הוצגה בתערוכת המכוניות של ניו-יורק בשנת 1959, תחת השם Dart, או "חץ נוצה" בעברית. בהחלט חץ מיוחד ושונה. מהר מאד התברר שלחברת דודג' יש בעלות על הזכויות לשם הזה (זוכרים את הדודג' דארט?), וממש לפני תחילת הייצור הוחלף השם ל- SP250. השם הבנאלי הזה נבע פשוט מנפח המנוע וקיצור המילה Sport.

המכונית היתה מפוארת יחסית לתקופה, עם תא נוסעים מצויד ומפנק, ריפודי עור, ואופציות של גלגלי שפיצים והילוך יתר (over-drive) לתיבת ההילוכים. גם אופציה לתיבה אוטומטית היתה קיימת עבור השוק האמריקאי.

 

במבחני הדרך ראשונים התגלתה ה- SP250כמכונית ספורט נוחה למדי ובעלת ביצועים מצוינים לתקופה. מנוע ה-V8 הקטן הביא את המכונית למהירות סופית של121 מייל לשעה, והמכונית עצרה את הסטופר על 10.2 שניות במיאוץ מ-0 ל-100 קמ"ש, בהחלט בראש ה"ליגה הלאומית" של מכוניות הספורט מאותן השנים. הבעיה היתה שמכוניות ספורט גם נוסעות בסיבובים, ואז התברר שהשלדה של המכונית פשוט לא היתה קשיחה מספיק, במיוחד לאור העובדה שהמרכב היה מפיברגלס. המכונית פשוט התעוותה והתפתלה בנהיגה ספורטיבית. במבחן הדרכים שנערך לה ע"י השבועון הבריטי Autocar בשנת 1959, הדלתות פשוט נפתחו באמצע הסיבוב בגלל העיוותים שנוצרו בגוף הרכב. אופס… חוץ מהדלתות העליזות, ההיגוי היה קצת מת בגלל תיבת ההגה, המעצורים היו מצוינים, ובסה"כ היה פוטנציאל למכונית ספורט מהירה, נוחה, מרווחת יחסית ומאד מתאימה להיות גומאת-מרחקים. משטרת התנועה הבריטית העריכה את התכונות האלו, ורכשה מספר מכוניות בתור ניידות-שיטור מהירות. אפשר להניח שחלק מעברייני-התנועה שנעצרו פחדו יותר מהמראה של המכונית מאשר מהדו"ח… השוטרים לעומת זאת, ביקשו תוספת סיכון בגלל הדלתות שהמשיכו להיפתח לרווחה בסיבובים חדים.

לאחר הפשלות של הדלתות, נכנסה דיימלר למקצה שיפורים רציני – הגוף והמרכב חוזקו, והמכוניות מסידרה B ו-C היו כבר הרבה יותר טובות. למעשה ה- SP250 היתה יכולה להיות החלוצה בסדרה מפוארת של מכוניות ספורט מתוצרת דיימלר. אלא, שבשנת 1960 המצב הכלכלי הקשה של דיימלר הביא אותה לזרועותיה של יגואר, שקנתה את כל העסק. למרות שה- SP250 לא היתה מתחרה ישירה של היגואר E-Type שהושקה בשנת 1962, ויליאם ליונס, הבוס של יגואר, פשוט לא יכל לקבל את העובדה שחברה בבעלותו מייצרת מכונית ספורט שכזו. לפי האגדות, הוא ירק בגועל את התה והביסקוויטים שלו כשראה תמונה של המכונית בפעם הראשונה. זה לא מפתיע, במיוחד אם משווים את העיצוב המשונה של הדיימלר עם הקווים הנקיים והיפים של מכוניות הספורט שיגואר ייצרו בשנות החמישים והשישים. בשנת 1964 הופסק ייצור המכונית, אבל המנוע הנפלא המשיך לחיות בתוך הדיימלר2.5 ליטרסאלון, שהתבססה למעשה על הגוף של היגואר Mark2. דגם זה המשיך להימכר בהצלחה יפה מאד עד שנת 1969. מאז, משמש מותג דיימלר את דגמי הפאר של יגואר, כאשר השם דיימלר מתבטא בעיקר בתוספת עור, עץ ושאר פינוקים.

 

דיימלר SP250 היא מכונית נדירה למדי כיום. יוצרו רק 2,645 מכוניות, מחציתן נמכרו בארה"ב, והמחירים גבוהים יחסית. מכונית משופצת ויפה תעלה באנגליה בסביבות 15,000- 20,000 ליש"ט, ואת אותו הסכום, אבל בדולרים, תשלמו בארה"ב. מכונית במצב תצוגה תעלה הרבה יותר. זו בחירה מעניינת למי שמחפש מכונית קצת שונה ומיוחדת, ולמרות נדירותה רוב החלקים זמינים וקיימים.

כרגיל אצלי, אסיים עם קוריוז קטן שגם קשור ל- MG: בשנות השישים חיפשו ב- MG שיטה לתת ל- B קצת יותר כח, וידוע על MGB אחת לפחות שהסתובבה לה בתור אב-טיפוס על כבישי אוקספורד, עם מנוע ה- V8,2.5 ליטרשל ה- 250SP. מסופר שהמכונית נסעה כמו טיל קטן, אבל משום מה הפרוייקט לא יצא לפועל. במקומו קיבלה ה- B המחוזקת מנוע 6 בוכנות כבד ועצלן והפכה ל- MGC. אוף, איזו מכונית חמודה הפסדנו…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *