צ'ארלס הראשון

באחד ממסעותי במנהרת הזמן לקחתי כרך מאובק של עיתון "החבצלת" שיצא לאור בירושלים בראשית המאה העשרים. זוהי חוויה להסתכל בעיתונים של אז., לומדים המון דווקא מהעמודים הפנימיים, אלה שלא נכנסים להסטוריה, ממודעות הפרסומת של אותם ימים וכמובן מהשפה של אז, שפה מתחדשת שנאלצה להתמודד עם מונחים טכניים.

וכך צפה לה ידיעה שהתפרסמה בעמוד פנימי בגליון ממרץ 1908, ידיעה שבשרה על עידן חדש:

מי היה צ'ארלס גלידן, איך התגלגל הנה, באיזה "אויטומוביל" נהג? על כל אלה נודע לי לאחר עבודת נמלים שבה נעזרתי בידידים טובים באה"ק (ארץ הקודש) וק"ק (קירית קודש) בוסטון.

  צ'ארלס גלידן נולד בשנת 1857 בצפון מזרח ארה"ב במדינת ניו המפשייר. בגיל צעיר הוא החל לשתף פעולה עם אלכסנדר גרהם בל, ממציא הטלפון, בהנחת קווי טלפון ראשונים ולאחר מכן היה שותף בחברה של בל, דבר שהפך אותו לאיש עשיר. בשנת 1900 ביותו בן 43 הוא פרש.

מה עושה אדם עשיר כשהוא קם בבוקר ואין לו כל כך מה לעשות? מתחיל לכבוש עולם… וזה בדיוק מה שעשה ידידנו צ'ארלס.הוא התלהב מהמצאה נוספת שהיתה בחיתוליה, המכונית והחליט לקדם את הרעיון של התחבורה המוטורית בארצות הברית ובעולם וזאת על ידי הקפת כדור הארץ ב"אוטומוביל".

צארלס חיפש רכב מתאים ואז נודע לו שחברה אנגלית קטנה בשם "נאפייר", מיצרת מכוניות אמינות שהצליחו במרוצים (אגב, החברה הזאת ייצרה את מכונית ה 6 צילנדרים הראשונה). גלידן קנה את הנאפייר. המכונית היתה פתוחה עם ארבע דלתות, מנוע ששה צילינדרים ועם כל ההתקנים הדרושים לדרך ארוכה, כולל ג'אנטים מיוחדים לתנועה על מסילות ברזל. הוא התקשר עם העיתון "בוסטון גלוב" בו עבד בצעירותו והתחייב לשלוח את חוויותיו למערכת.

במשך שש שנים, החל משנת 1902, עברו צ'ארלס ורעייתו לוסי גלידן ביחד עם מכונאי צמוד, מרחק של 46500 ק"מ ב 39 ארצות. כל זאת לסירוגין כאשר בין לבין הם חזרו לבוסטון וצ'ארלס עשה שם נפשות לרעיון האוטומוביל. הוא אירגן מסע מטרה בשם Glidden Run   שבו הוכיח את הסיבולת והאמינות של המכונית. המסעות האלה התקיימו עד 1915 וחודשו בסוף שנות הארבעים והם מתקיימים, תחת אותו שם עד היום.

צ'ארלס ולוסי גלידן מגיעים למערב קנדה ברכב שמותקנו בו גלגלי רכבת (צילם Matthews, James Skitt,)

 

הגלידנים בסינגפור (צילום: הספריה הלאומית של סינגפור)

לקראת סיום מסעם הגיעו הגלידנים לחיפה, כנראה באניה ממצרים.

איזה ארץ הם מצאו, באיזה מצב היו דרכיה? ובכן, ארץ ישראל היתה רחוקה מאד מניו המפשייר, ולא רק גיאוגרפית. זו היתה פרובינציה עותומנית נידחת ורחוקה מכל מקום, מוכת עוני, זבובים ומחלות. ארתור רופין שהגיע ב 1907 כדי להיות האיש של התנועה הציונית בא"י, תיאר בזכרונותיו את מצב הדרכים כאן: (הכבישים) "אלה לא היו קיימים, בעצם, קיים היה רק שמם וכיוונם על המפה. כבישים כאלה היו בין יפו וירושלים, בין ירושלים ויריחו ובין חיפה לטבריה, אך מחמת הגומות המרובות לעין שיעור, מחמת עב האבק בקיץ ועומק הבוץ, עד הברך בחורף וכן מחמת הסוסים הכחושים והמדולדלים וחסרון כל בית אוכל או אכסניה בדרך, היתה הנסיעה בעגלה באותם כבישים עינוי ממש… זכורני יצאתי יום אחד מימי החורף, בשש בבוקר מיפו לירושלים ולא הגעתי לשם, קופא למחצה, אלא לאחר חצות, משום שהסוסים שבתו הרבה שעות בדרך ופעמיים היינו אנוסים לחלץ את העגלה מן הבוץ או ללכת מרחק רב ברגל.

"הנסיעה בעגלה מיפו לחיפה היתה נמשכת יום וחצי. ביום הראשון הגעת לאחר 10-8 שעות לזכרון יעקב ובה מלון שפרעושיו ופישפשיו מוכנים ומזומנים להקביל את פני הנוסעים המסכנים…". אין פלא שהעדיפו לשוט מיפו לחיפה. מירושלים לטבריה נסעו דרך שכם ונצרת במשך מספר ימים (אם היו עוברים את השודדים בדרך) ומיפו למטולה היו שטים בספינה לצידון ומשם, בדרך לא דרך הגיעו ליעד. עד 1860 רכבו בארץ על בהמות ורק אז נסללו דרכים סבירות ראשונות ובאו העגלות אבל תחזוקת הדרכים הללו לא היתה בנמצא. בסוף המאה ה 19 הגיעה גם הרכבת ורכבת העמק מתחילת המאה העשרים חוללה מהפכה של ממש.

ונחזור לזוג גלידן שהגיע כאמור לחיפה ומשם נסע לאורך החוף ליפו. הקונסול האמריקאי בירושלים, תומס וואלאס, כתב דו"ח די מפורט על הביקור וציין בו שהדרך מחיפה ליפו היתה הכי קשה בגלל הגשם והבוץ. מיפו נשלחה הודעה לקונסול שהכל עבר השלום ושהם יוצאים לירושלים. דרכו של גלידן מיפו לירושלים ערכה 5 שעות בלבד כולל שעה מנוחה בשער הגיא. במוצא עלו על הרכב הקונסול ושומר ראשו. בנתיים התקבצו ברחוב יפו ובשער יפו מאות אנשים שבאו לחזות בפלא של הכרכרה ללא סוסים. בבית יוסף נבון שהיה מעשירי ירושלים (והניח את מסילת הברזל הראשונה בארץ) התאספו ילדיו ונכדיו. הבית היה ברחוב יפו, מוקף גן גדול. בין הנכדים היה זעטוט בן 7, מנשה אלישר. "ישבנו בתוך סוכה לצד הכביש" סיפר "הילד". "הכרוז הודיע שהעגלה ללא סוסים תעבור בשעה 11:00 ובאמת ב 13:00 הגיע האיש כשהוא צופר וצופר ב"זמבורה" שלו. רחוב יפו היה מלא בשלוליות ומהמורות והרכב קפץ וקפץ עד שנעלם בתוך ענן אבק…"

גלידן ערך סיבוב מסביב לעיר ובסופו של דבר עצר ברחבת שער יפו. "וכאשר עברה העגלה בהרחוב הגדול אצל שער יפו עמדו קהל גדול לראות את הפלא הזה. ויכוחים רבים ושונים היו בתוך המון העם…זכתה העיר ירושלים גם ל"אוטומוביל". אומרים כי העגלה-המכונית הזו שווה אלף לירות שטרלינג" – כך דווח כתבו הנרגש של עיתון "השקפה" לקוראיו (ושימו לב לשימוש במילה "מכונית", העיתון היה שייך לאליעזר בן יהודה שחידש את המילה.).

הגלידנים בהגיעם לירושלים (שימו לב לאותו מספר רישוי כמו בקנדה..)

(צילום: Lowell Foundation)

הגלידנים שהו בירושלים כשבוע. הם ערכו מסעות לא קצרים ולא קלים עם הנאפייר, כך נסעו ליריחו  ולנהר הירדן, לחברון ובית לחם. הם גם "קפצו" לרמאללה, נסיעה שנמשכה 20 דקות בלבד לעומת כשעתיים וחצי בעגלה. , , לפי הדו"ח של הקונסול, בכל מקום קיבלו את הגלידנים בהתלהבות, גם במקומות שלא היו מאירי פנים לזרים כמו חברון. אחד מנכבדי חברון אמר לוואלאס שקבלת פנים כמו שהיתה לגלידנים לא נחזתה בעיר מאז הכתרתו של דוד המלך… המונים הצטופפו ברחובות העיר וילדים רצו אחרי הרכב. דבר נוסף שציין וואלאס היתה אמינות הטכנית של הרכב והעובדה שהוא היה גבוה מספיק ובכך התגבר על תנאי הדרך ועל בורות ואבנים שצצו להם בכבישים. וואלס ציין שהדרכים העיקריות דווקא התאימו לתחבורה מוטורית והביע את תקוותו שבעקבותיו של גלידן יופיעו עוד מכוניות וימכרו אותן בארץ הקודש ובתנאי שהגחון שלהן יהיה גבוה מספיק…

דו"ח הקונסול על מסעו של גלידן (צילום, הארכיון הלאומי של ארצות הברית, NARA)

 

בירושלים סיימו הגלידנים את מסעותיהם שהחלו כאמור  בשנת 1902.

על מנת לחזור לארה"ב הם נסעו מירושלים דרך שכם, טבריה ונצרת ומשם המשיכו לביירות.

המהירות והקלות היחסית שבא גמעו הגלידנים את המסע הותירה את הארץ ובעיקר את עגלוניה בתדהמה. א"י היתה רגילה לקצב חיים אחר לגמרי והנה בא ה"חצוף" הזה ובחמש שעות עבר מרחק שעגלות מהירות עברו במשך 14-15 שעות.

הארץ לא עיכלה את השינוי בקלות. נסיון שהיה כעבור כשנה לפתוח קו מכוניות סדיר בין יפו ושכם הסתיים בשבירת הגלגלים על ידי העגלונים. אהרן אהרונסון, מעשירי הארץ אשר ניסה בשנים 1912-14 להפעיל פורד מודל טי,  נאלץ להחזירה לחו"ל בגלל תנאי הדרך ואי היכולת לתקנה. רק הצבאות שלחמו כאן במלחמת העולם הראשונה הביאו מכוניות ומשאיות, סללו כבישים סדירים והניחו מסילות ברזל בצורה מסיבית ובכך קידמו את התחבורה כאן בבת אחת, למאה העשרים.

צ'ארלס גלידן עצמו המשיך להתמסר לפיתוח המכוניות והתחבורה האוירית בארצו. הוא נפטר בשנת 1927.


הכתבה המקורית שפורסמה בעיתון "טורבו" בעידן שלפני האינטרנט, נכתבה בעזרתה של ד"ר יעל קציר ששהתה אז בבוסטון וכן בעזרתה של וונדה ג'וזף רולינגס מהעיתון "בוסטון גלוב". דו"ח הקונסול וואלאס שמור  בארכיון הלאומי של ארצות הברית. דברי מנשה אלישר מתוך ראיון שערכתי עימו בשנות השמונים.

כתבה באדיבות בני הספל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *