מסרשמיט: מטוס על הכביש - קובי מילוא

האסוציאציה הראשונה שעולה כאשר מזכירים את השם מסרשמיט היא כנראה מהקרב על בריטניה במלחמת העולם השניה, אנחנו מייד מדמיינים מטוסי ספיטפייר בריטים נלחמים בקרבות אוויר הירואים עם מסרשמיט 109Bf, פאר התעשיה האוירונאוטית הגרמנית. אלא שלחברה המהוללת למטוסים היתה גם אפיזודה מעניינת בתחום הרכב.

 

לאחר מלחמת העולם השניה אסרו בעלות הברית המנצחות על מסרשמיט ומפעלי התעשיה הגרמניים האחרים לייצר מטוסים, וכך חיפש לו וילי מסרשמיט, נשיא החברה, תעסוקה אחרת למפעל ולמהנדסים. כאן נכנס לתמונה ברנש גרמני אחר, בשם פריץ פנד. בשנים 1948-1951הוא תכנן ומכר רכב קטנטן עם 3 גלגלים שתוכנן להסעת נכים. לרכב הוא קרא Fend Flitzer, והצליח למכור 250 רכבים כאלו. להפתעתו, הרכב נמכר גם לגרמנים בריאים שפשוט חיפשו רכב קטן וזול לתחבורה עירונית. פנד הבין שעליו לחפש "גב" תעשייתי חזק לפרוייקט, וכך הוא מצא את וילי מסרשמיט שכזכור חיפש תעסוקה למפעל המטוסים שלו.

השנים חתמו על הסכם שבמסגרתו תכנן פנד יחד עם מהנדסי מסרשמיט רכב קטן וחסכוני, שהתבסס גם על עקרונות תכנון מעולם המטוסים. לתוצאה קראו KR175 – שהוא קיצור ל- KabinenRoller 175, ובעברית – "קטנוע עם קבינה ומנוע בנפח 175". ה-KR לא נראה כמו אף רכב אחר על הכביש – למעשה, הוא דמה יותר למטוס קטן שקיצצו לו את הכנפיים. הכלי היה קטן וצר – אורכו היה 2 מטרים, ורוחבו רק 1.2 מטרים משום שהישיבה היתה בטאנדם – הנוסע מאחורי הנהג. המנוע הותקן מאחור והניע את הגלגל האחורי היחיד דרך תיבת הילוכים בעלת 4 יחסים, אבל ללא הילוך אחורי – עם משקל ה"נוצה" של הרכב לא היתה בעיה לדחוף אותו אחורנית… ההיגוי היה ע"י מין "סטיק" שדומה להגה של מטוס, שסובב ישירות את הגלגלים הקידמיים ותרם להיגוי חד ומהנה. את תא הנוסעים הקטנטן כיסתה בועת פלקסיגלאס, בסיגנון מטוסי הקרב של מלחמת העולם.

 

הייצור החל בשנת 1953במפעלי מסרשמיט שברגנסבורג, והרכב הקטן והמוזר זכה להצלחה יפה. זו היתה תקופת "מכוניות הבועה", וכל כלי שסיפק תחבורה סבירה וחסכונית זכה להצלחה מסחרית. ה-KR175 הגיע למהירות של 80 קמ"ש, וצריכת דלק של מעל 30 ק"מ לליטר. בהחלט מספיק עבור גרמני תפרן בשנות החמישים.לאחר שנתיים ו-19,000 רכבים שיוצרו, הגיע העת לשדרג. פריץ פנד הגדיל את המנוע ל-200 סמ"ק ושינה קצת את הבודי, אבל החידוש העיקרי בדגם החדש, KR200, היה באפשרות להסיע את הרכב אחורנית. זה לא התבצע ע"י הילוך אחורי בתיבת ההילוכים, אלא בשיטה הרבה יותר מעניינת – מנוע ה-Fichtel-Sachs צוייד בשתי מערכות של פלטינות, וכדי לנסוע אחורנית הנהג כיבה את המנוע ופשוט הניע אותו בכיוון ההפוך… תיאורטית, במצב הזה היו למסרשמיט הקטן 4 הילוכים אחוריים, בהנחה שהנהג היה מספיק אמיץ כדי לנסות. ה-KR200 גם זכה לבולמי זעזועים הידראולים ולבקרות נהיגה "נורמליות" – גאז, ברקס וקלאץ' מופעלים ברגליים, להבדיל מהגאז והקלאץ' השהופעלו ע"י ידיות בדגם הקודם. בסה"כ ה-KR200 היה רכב הרבה יותר נוח לנהיגה ולתפעול מקודמו. המהירות עלתה ל-90 קמ"ש וצריכת הדלק המצויינת לא נפגעה. הדגם המשופר זכה להצלחה יפה מקודמו – יותר מ-40,000 כלים נמכרו עד שנת 1964, אז הופסק הייצור. בדרך היו גם דגמי קבריולט עם גג מתקפל (במקום בועת הפלקסיגלאס) ואפילו דגם רואדסטר-ספורט.

בשנת 1956 הותר לחברת מסרשמיט לחזור ולייצר מטוסים, ולכן הם מכרו לפריץ פנד את כל זכויות הייצור (כולל האפשרות לשים את הלוגו "מסרשמיט" על ה-KR200). פנד המשיך לייצר עד שנת 1964 כאמור, ואפילו פיתח דגם חדש שנחשב לנדיר ולמבוקש בכל משפחת המסרשמיטים – בשנת 1958 הוא שינה את החלק האחורי של הרכב, הוסיף גלגל רביעי, ושתל מנוע דו-צילינדרי בנפח 500 סמ"ק. חידוש נוסף היה שבתיבת ההילוכים הותקן סוף-סוף הילוך אחורי נורמלי… לדגם החדש קרא פנד בשם Tiger, והוא כבר לא נמכר תחת השם מסרשמיט אלא תחת השם FMR – החברה שהפכה לשותפתו של פנד לאחר סיום הרומן עם מסרשמיט. הטייגר היה כלי מעניין – ההיגוי החד והמנוע החזק תרמו לתחושה ספורטיבית, אבל המחיר היה מידי יקר – באותו סכום אפשר היה לרכוש אוסטין הילי ספרייט, שנראתה כמו מכונית "נורמלית", היתה מרווחת יותר ובעלת ביצועים הרבה יותר טובים מהטייגר. לכן, לא פלא שיוצרו רק 320 טייגרים, אבל כיום הם נדירים ביותר ושווים הון בשוק האספנות.

 

פריץ פנד המשיך בעבודתו ההנדסית גם לאחר סיום הפרק המוטורי בחייו – לאחר ייצור המסרשמיט האחרון הוא המשיך בתכנון המצאות לעולם הרכב. פנד המציא את הזמזם שמתריע שהאורות ברכב נשארו דולקים אחרי שהמפתחות הוצאו מהסוויץ', ואף רשם על כך פטנט. 20 שנה אחר-כך, כשפג תוקף הפטנט, הפך הזמזם הקטן לפריט חובה כמעט בכל רכב מודרני. פנד ניסה בערוב ימיו לחזור ולתכנן מכונית קטנה וחסכונית, אבל מותו בשנת 2000 גרם להפסקת הפרוייקט.

יחד עם האיזטה, מסמל המסרשמיט תקופה שהיתה ואיננה, ואולי טוב שכך… קשה לראות כלים כאלו מספקים בטיחות ונוחות ברמה שתתקבל על הדעת בימינו אלה.

ומה בישראל – נותרו בארץ מסרשמיטים בודדים, ואפילו היה כאן טייגר אחד, אבל ע"פ האגדה הוא נמכר לחו"ל… פיספסנו.

דילוג לתוכן