© כל הזכויות שמורות - מועדון החמש
אוטוקאר זה לא סוסיתא – בני הספל
השם אוטוקאר כמעט ונשכח בארץ. אבל אותה חברה אמריקאית קטנה לייצור משאיות טבועה עמוק בתולדות התחבורה בארץ. ליתר דיוק, בדרום הארץ.
ולא..לא לזהות אותה עם יצרנית הסוסיתא שנקראה אוטוקארס. יחי ההבדל על קוצו של ס'.
אז מיהי אוטוקאר ואיך היא מצאה את עצמה כרכב מיתולוגי בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל?
אוטוקאר נוסדה בשנת 1897 על ידי לואי קלארק ושנה וחצי אחר כך קיבלה את שם המותג הנוכחי, דבר שהופך אותה למותג הרכב האמריקאי הכי ותיק שפועל היום. החברה ייצרה במקביל פרטיות ומשאיות אבל בשנת 1911 הם החליטו להתרכז ברכבים מסחריים ובעיקר בתחום הכבד והקשוח יותר. קלארק חידש במשאיותיו את המצת עשוי חרסינה והאוטוקארים היו הראשונים בארה"ב עם הגה שמאלי.
אוטוקאר 1908
תור הזהב של אוטוקאר היה במלחמת העולם השניה ואחריה. אמנם היא לא היתה הכי גדולה אבל עשרות אלפי זחלמ"ים ורכבים אחרים השתלבו היטב בצבאות בנות הברית. אחרי המלחמה נוצר ביקוש ענק למשאיות והחברה השתלבה גם כאן. המשאיות שלה זכו בהילה של רכבים גדולים וקשוחים שמופעלים לטווחים רחוקים ובאמינות רבה. הדגם העיקרי והמזוהה עם החברה נקרא DC
בשנת 1953 רכשה חברת "ווייט" את אוטוקאר והעמידה את משאיות שלה בקצה העליון של המוצרים שלה. בהיותה חברה קטנה יחסית היא יכלה לתפור משאיות לפי צרכי הלקוח ובכך משאיותיה היו מהטובות בענף.
לקראת סוף המאה ולאחר רכישתה של ווייט בידי וולוו, נקנתה אוטוקאר על ידי חברה אחרת כמותג עצמאי והתמקדה ברכבים בתצורת "בולדוג" למשימות מיוחדות כמו פינוי אשפה וכד'. רק לאחרונה חידשה החברה את ייצור המשאיות הכבדות בסגנון של פעם והן נקראות, איך לא? DC.
ונחזור ארצה.
משק המשאיות בארץ בשנותיה הראשונות של המדינה היה עלוב למדי. המשאיות היו ברובן משנות השלושים ואליהן הצטרפו פליטות של צבאות בנות הברית. משאיות כבדות כמעט ולא היו, פרט ל"מק" שהיו שחוקות למדי.
"חזון הנגב" של בן גוריון סחף עימו בהתלהבות את הממשלה והעם והתקווה להפיק מנגן, נחושת, פוספטים ומלח הובילה לייסוד חברות כמו מפעלי ים המלח בצידו הדרומי של האגם, מחצבי ישראל ומכרות הנחושת בתמנע. אבל היתה בעיה והיא שינוע התוצרת. הנמל היחיד היה אז בחיפה ואילו הכבישים שחיברו את תמנע, ים המלח והסביבה היו לכל היותר דרכי עפר. נדרשו עשרות משאיות כבדות על מנת לעשות את הסבבים בחום של 40 מעלות, בסביבה מסוכנת והעיקר באמינות טכנית גבוהה.
באמצעות חברת "מחצבי ישראל" הממשלתית הוקמה חברת "מפעלי תובלה". החברה היתה מיועדת לשינוע המחצבים וכאן נכנסת אוטוקאר לתמונה. הוקמה סוכנות בשם "החברה האמריקאית לאוטומובילים" וממשלת ארצות הברית קישרה את החברה עם אוטוקאר ובשנת 1953 הגיעה המשאית הראשונה ארצה. היא היתה כמובן די סי, אותו דגם שהיה עמוד השידרה של אוטוקאר שנים רבות. משאית ענק במונחים של אז, חדשה, נוחה, אמינה ועושה את העבודה. בשנות החמישים והששים נמסרו למפעלי תובלה כ 170 אוטוקרים, רובם ככולם בתצורת "סוס" כשלהם חוברו עגלות מתכת בגודל שלא נראה אז בארץ
האוטוקאר הראשון הגיע ארצה (1953)
שעתם הגדולה של האוטוקרים התחילה עם פתיחת ה"כביש המרכזי" שעובר דרך מצפה רמון. זה היה בעצם הכביש הכבוש ואחר כך הסלול היחיד שהוביל לאילת. הכביש שימש את מפעלי תובלה בהובלת עפרות נחושת מתמנע צפונה. היתה נדרשת מיומנות מיוחדת לעבור את הפיתולים של מעלה העצמאות. לא תמיד זה עבד. באמצע 1956 הועברו שתי ספינות טורפדו חדשות של חיל הים מחיפה לאילת על גבי עגלות שחוברו לאוטוקארים של מפעלי תובלה. אחד מהם פיספס קצת ונתן התהפכות מפוארת כזאת שהספינה לא ראתה במשך שנות שירותה בים…. למזלם של אנשי חיל הים, כלי השיט היה קשור היטב ולא ניתק וכעבור כמה שעות ובעזרת דיימונד טי של צה"ל העסק עלה בחזרה והספינה כמעט ולא ניזוקה
אופס… ומשמאל מחכה כבר אוטוקאר חלופי
לאחר מבצע קדש התחיל תור הזהב של האוטוקרים כשנפתח כביש הערבה ביחד עם נמל אילת והאוטוקרים ביחד עם אוטובוסי ג'י אמ סי של אגד דהרו על הכביש, אלה מים המלח ואלה מתל אביב. הנהגים זכו להערצה כגברים שבגברים ובאמת לנסוע במשאית כבדה לא ממוזגת מים המלח לאילת ביום קיץ, היה עסק לאנשים מברזל במשאיות מפלדה. השם "אוטוקאר" הפך שם גנרי למשאית קשוחה שבונה את הנגב..
האוטוקארים התמודדו היטב ב"כבישים" של הנגב
בשנות הששים נמסר האוטוקאר האחרון למפעלי תובלה אולם הקואופרטיבים למשאות כמו שלב, עמק הירדן והגליל העליון וכן קיבוצים כמו כפר גלעדי ומחצבותיו, המשיכו לרכוש אותן. המשאיות גם כן גדלו והשתכללו (למרות שכולן היו מדגם די סי). גולת הכותרת היו המפלצות. אלה אוטוקרים שלא נראו מאז וכנראה עד היום והם סחבו כל דבר, כולל ספינות ונחתות לים המלח, לכינרת וכמובן לאילת
בשנות השבעים עם המיזוגים של החברות בארצות הברית דעכו הייצור והיבוא. האוטוקאר החדש האחרון הגיע הנה בתחילת שנות השמונים.
בסך הכל הגיעו לארץ למעלה מ 400 אוטוקרים. הם נשארו אהובים על הנהגים הותיקים והיו מיתוס בקרב האילתים ובשנות החמישים בקרב כולם. היום נותרו חמישה-ששה בקרב אספנים ובמוזיאון "תעבורה"
הגדול מכולם – "המפלצת"
אפילו רביעית מועדון התיאטרון הקדישה להם שורה בשיר של חיים חפר "בת שבע מבאר שבע"
"מסביב ישנו מדבר ובאמצע יש באר שבע
בבאר שבע יש בת שבע היא עובדת שם בבר
כשאנחנו נכנסים עם האוטוקאר העירה
כאן אצלה נשתה כאן בירה בלי לחשוב דברים גסים"
כאמור, לאחרונה חידשה אוטוקאר את ייצור הדי סי, כמובן מודרני יותר אבל צורתו שומרת על הקשוח ההוא משנות החמישים. האם נראה אותם בארץ? מי יודע…
לאבי,טדק ברנדס ז"ל היה אוטוקר סינגל,מס. רישוי 60-692.הוא התחיל את חייו כ"סוס" ב"מפעלי תובלה",עבר הסבה וקיבל ארגז ונרכש ע"י אבי בשנת 1963 לערך.כל חייו עבד האוטוקר בקו אילת.במלחמת ששת הימים גוייס לצה"ל(עם אבי כנהג),סופח לגדוד תותחנים ונלחם בלטרון וברמת הגולן.
בשנת 1969 נמכר ועבר הסבה נוספת:למנוף.
האוטוקר היה בעל תיבת הילוכים של 18 הילוכים(חצאים ורבעים) ושלוש ידיות.מנוע קמינס דיזל.
כמובן ללא מזגן וללא הגה כח אך עם צופר אוויר אדיר..