© כל הזכויות שמורות - מועדון החמש
אח, שנות החמישים – איזו תקופה מסעירה… העולם מתאושש מזוועות מלחמת העולם השניה, המלחמה הקרה תופסת תאוצה, התעופה נכנסת לעידן הסילון, ובעולם הרכב מתעוררות שתי גישות שונות חלוטין. כנראה שהקירבה הפיזית לקרבות משפיעה על המצב הכלכלי שבו אומה יוצאת מהמלחמה… בצפון אמריקה, המכוניות גדלות והולכות – אורך, מנוע, משקל הניקלים והראוותנות הכללית. ואילו באירופה, מתרחשת לה מגמה הפוכה – הציבור מחפש דווקא פתרונות זולים וצנועים לתעבורה אישית. באירופה, ההתאוששות ממלחמת העולם איטית וטראומטית יותר, ועל הקרקע הזו צומחים פתרונות כמו הקטנוע (ווספה, למברטה ועוד), אבל גם מכוניות קטנטנות, שנותנות את המינימום הדרוש להתניידות – שני מושבים בד"כ, 3 גלגלים (ולפעמים "מתפנקים" ברביעי נוסף), ומנוע זעיר שבדרך-כלל נלקח מיצרן אופנועים. היתרון ברור – מחיר זול, וצריכת דלק חסכונית להפליא. גם החסרונות ידועים – על ביצועים אין מה לדבר, והבטיחות היא עניין תיאורטי בלבד. ולמרות הכל – היה שוק והיו תעשיות שקמו למלא את צרכיו. לרכבים האלו קראו "מכוניות בועה", בגלל שלרובן היה עיצוב עגלגל שהזכיר כדור שקוף, או שכל מכלול הגג שלהן הזכיר בועה של חופת מטוס קרב. התוצאה היתה מוזרה, מיוחדת, אבל בהחלט זכתה למכירות יפות בשנים האלו.
וכך, לצידה של הקאדילאק קופ-דה-ויל הענקית, יוצרו בצידו השני של האוקיינוס מכוניות שאפשר היה להכניס לבגאז' של אותה יאכטה אמריקאית. המובילים באירופה בתחום הזה היו הגרמנים, ומרבית מכוניות הבועה יוצרו שם. אולי בגלל החסכנות ה"ייקית", ואולי משום שבגרמניה היו לא מעט יצרני מטוסים שלא יכלו לעסוק יותר בתחום, והפנו את מירצם ויכולותיהם הטכניות לייצור "מטוסים זעירים על גלגלים" – הידועים שבהם היו מסרשמיט והיינקל, אבל עוד נרחיב עליהם בהמשך. גם בצרפת, אנגליה ואיטליה היתה תעשיה עניפה של מכוניות בועה, כאשר בצד החיסכון במחיר ובדלק היה עוד גורם חשוב – במדינות מסויימות, מכוניות בועה הוגדרו כ"אופנוע על 3 גלגלים", ולכן לא היה צורך ברשיון נהיגה על מכונית כדי לנהוג בהן. זהו גם הסבר לעובדה שמכוניות בועה רבות היו תלת-גלגליות – לא בדיוק בטיחותי, אבל העיקר שחסכנו כסף…
בשנת 1956 פורצת מלחמת סיני, ומשבר הדלק הראשון פורץ. הארוע הזה נתן עוד עידוד לשוק מכוניות הבועה החסכוניות, אבל זו כבר היתה שירת הברבור של הז'אנר – כלכלת העולם כבר יצאה ממשבר מלחמת העולם, ובפתח עמדו שנות השישים העליזות. גם באירופה, הציבור כבר רצה מכוניות "אמיתיות", והיה יצרן אחד שהראה שאפשר לעשות זאת גם בחבילה קטנה וחסכונית – ליצרן קראו BMC, ולמכונית קראו "מיני" – לפתע, ניתן היה לקנות מכונית קטנה, זולה, עם מקום לארבעה נוסעים, ביצועים סבירים ואפילו המון כיף מהנהיגה. מול חבילה כזו, היה קשה ל-Isetta ול-Messerschmitt להתחרות.
ייצור משמעותי של מכוניות בועה הסתיים בשנות השישים המוקדמות, והן נשארו מין קוריוז מעניין בתרבות המוטורית. אצל האנגלים, כרגיל, לא מוותרים כל כך מהר על מוזרויות – ה-Reliant Robin התלת-גלגלית יוצרה הלאה עד תחילת שנות ה-2000, ואיפשרה לדודות אנגליות לנהוג לכנסיה עם רשיון לאופנוע היא גם נתנה למיסטר בין קורבן להתעללות, אבל זה כבר לסיפור אחר…
אז היו לנו בועת קטנות על הכביש, הבועה התפוצצה, אבל השאירה לנו מכוניות קטנות וחמודות כמורשת לתקופה שהיתה ועברה.
כמה עשרות שנים עברו, ופתאום יוצאת לשוק מכונית חדשה שבעצם חוזרת לאותו קונצפט ישן – קוראים לה SMART, ועליה נכתוב באבטומוביל של שנת 2030. להתראות.