קצת קשה לכתוב מאמרים מלומדים על אגדות, אלו שייכות לספרי ההיסטוריה ולספרי הילדים, ולא למגזינים מכובדים של מועדוני רכב. אלא, שיש מכוניות שהפכו לחלק מהמיתולוגיה המוטורית של עולמנו הקטן, וממש שינו את התרבות העולמית, לא פחות. על אחת כזו נרצה לספר, וכרגיל תהיה כאן גם מהתלה צינית של ההיסטוריה – המכונית שהשפיעה יותר מכל אחת אחרת על חיינו היא דווקא כזו שהיתה שונה, מוזרה, ולא הורישה לנכדותיה שום "גנים" טכניים – אבל היא לימדה את העולם שרכב הוא לא צעצוע של עשירים, שמכונית היא חופש, אבל גם זיהום ותאונות. המכונית המיוחדת הזו היא כמובן מודל T של פורד, ועליה ננסה לספר.

על הנרי פורד אין הרבה מה לחדש – תעשיין ויזם אמריקאי, שבגיל מאוחר יחסית הקים ב-1903 את חברת הרכב הקרויה על שמו. כבר היו יצרני רכב אחרים בעולם, אבל רובם ייצרו מכוניות יקרות, מסובכות, בעבודת יד ובסדרות קטנות. המכונית היתה "לוקסוס של עשירים", ועדיין מרבית העולם התנייד בסוסים ועגלות ורכבות קיטור. פורד לא רצה לייצר מוצר אקסקלוסיבי לעשירים – הוא רצה לייצר מכונית פשוטה, אמינה, שכל פועל בעל משכורת סבירה יוכל לקנות. פורד לא היה אדם קל או נחמד (וגם לא כל-כך אהב יהודים…), אבל חזון לא היה חסר לו. בין השנים 1903 ל-1908 הוא ייצר מספר דגמים שהיו זולים יחסית, אבל בכמויות קטנות מידי מכדי להגשים את החלום. אגב – לדגמים שייצר ומכר, וגם לאבי הטיפוס שלא מכר, נתן פורד שמות של אותיות. לכן, אחרי מודל S הגיע באופן טבעי התור של T – וזה היה הדגם שאגר בתוכו את כל הרעיונות של פורד – רכב חזק, פשוט, אמין, שיכול לשנע את אמריקה המתפתחת בכבישים הרעועים של תחילת המאה העשרים.

ב-1908 התחילו לייצר את האגדה, אבל מעט יודעים שבשנים הראשונות הכמויות שיוצרו היו קטנות יחסית. המחיר היה זול – כ-800$ של אז, כשליש ממחירן של מכוניות דומות, אבל עדיין לא הגיעה המהפכה האמיתית. זו הגיעה רק לאחר שלמכונית שודכה גם שיטת ייצור שתאפשר כמויות גדולות ובזול. הרעיון לאותה שיטת ייצור מופלאה הגיע מאחד ממנהלי המפעל של פורד, ברנש בשם וויליאם קלאן, שביקר דווקא בבית מטבחיים כדי לקבל רעיונות. הוא ראה שם מין "קו ייצור" שבו פורקו חלקי הבהמות על סרט נע, כאשר כל עובד מתמחה בביצוע פעולת חיתוך אחת בלבד. קלאן הבין שאת העיקרון הזה אפשר להפעיל הפוך – לא קו פירוק אלא קו הרכבה, שבו כל עובד יבצע רק פעולה אחת בה הוא יתמחה ויגיע ליעילות מירבית. הנרי פורד ידע לזהות רעיונות טובים, ובשנת 1910 העביר את ייצור ה-T למפעל חדש לגמרי בהיילנד-פארק שליד דטרויט – מפעל שנבנה ליישום שיטת ההרכבה על סרט נע. התוצאה היתה לא פחות ממהפכנית – זמן הייצור של ה-T ירד מ-12.5 שעות למכונית לשעה וחצי, ועם הרבה פחות עובדים.

פס הייצור פלט מכונית חדשה כל 3 דקות, וקיבולת הייצור עלתה בצורה דרמטית. אפילו צבע המכונית הותאם לעיקרון הייצור המהיר והיעיל. הנרי פורד צוטט כמי שאמר ש"הלקוח יכול לבחור כל צבע – בתנאי שיהיה שחור" – לא ברור אם הוא אכן אמר זאת, אבל ברור שהצבע השחור של אז התייבש מהר יותר מכל צבע אחר, ואיפשר גימור מהיר יותר של המכונית על פס הייצור. כעת היו להנרי פורד כל הכלים לכבוש את השוק עם מכונית להמונים, ושיטת הייצור היעילה איפשרה לו גם להוריד את המחיר מ-850$ בתחילת הייצור לפחות מ-300$ בשנת 1920. כבר בשנת 1914 יכול פועל במפעל פורד לרכוש לו מודל T חדשה בסכום השווה לשכר של ארבעה חודשי עבודה. לזכותו של הנרי פורד יאמר שלמרות היותו "איש לא נחמד", הוא דאג לשלם לעובדיו שכר הוגן מאד, גבוה בהרבה מהמקובל בתעשיה באותו זמן. בתמורה הוא דרש ציות עיוור, וגם לא היסס לשסות אנשי ביטחון חמושים בנשק חם בעובדים שניסו להתאגד או לשבות.

מודל T כבשה את אמריקה – בשנות העשרה של המאה הקודמת, 9 מכל 10 מכוניות בעולם היו פורד. עד 1927 ייצרה החברה לא פחות מ-15 מליון מכוניות ממודל T – שיא שנשבר רק עשרות שנים אחר-כך, ע"י החיפושית של פולקסוואגן. ההצלחה גרמה לפורד להאמין שהעולם לא צריך יותר, ולכן אין צורך להשקיע בפיתוח דגמים חדשים. הטעות הזו גרמה לכך שבשנות העשרים הציגו מתחרים נמרצים (כמו דודג', אולדסמוביל ושברולט) מכוניות מודרניות ונוחות יותר, ומכירות ה-T החלו לרדת. בשנת 1927 נסגר מפעל פורד לגמרי לשנתיים, עד שתסתיים ההערכות לייצורו של הדגם הבא – פורד A.

קשה להמעיט בחשיבותה של ה-T – זו המכונית שניידה את המעמד הבינוני בארה"ב, איפשרה להמונים לצאת לפרברים ולשדרג את רמת החיים, ונתנה חופש תנועה ובחירה – כל זאת במחיר שווה לכל נפש. לכן היא גם זכתה בתואר "מכונית המאה", למרות שמבחינה טכנית היא היתה מכונית "מוזרה" בלשון המעטה, שרוב החידושים הטכנולוגיים שבה לא שרדו בעולם הרכב. האמריקאים התאהבו בה, וקראו לה בחיבה Tin Lizzy – "עליזה מפח" בתרגום חופשי.

ולאחר פרק ההיסטוריה, זהו גם הזמן לנסות לתאר קצת את המכונית עצמה, עבור כל חובבי הברגים והשטאנגות שבינינו:

כמו רוב המכוניות בתחילת המאה העשרים, ה-T נבנתה על שילדת מתכת, שמעליה גוף פח המתוח על מסגרת עץ. הדגם הפופולארי ביותר היה 4 דלתות פתוח (Tourer), אבל היו גם דגמים סגורים, דו-מושביים, טנדרים, ואפילו דגמי ספורט. לב המכונית היה המנוע – 4 בוכנות בנפח של 2.9 ליטר והספק צנוע של 20 כ"ס, אבל מומנט אימתני שהושג כבר ב-900 סל"ד, ואפשר תנועה סבירה, גרירת עגלות, ואפילו חרישת שדות – במחיר של מהירות סופית של 65 קמ"ש. למעשה, בהתחשב ברמת הכבישים העלובה של תחילת המאה העשרים זו היתה מהירות סבירה לחלוטין. למנוע היו שסתומים צידיים, ראש שטוח, ומגנטו להצתה. למכוניות הראשונות לא היה אפילו מצבר, האורות הופעלו ע"י מבערי אצטילן וההנעה היתה כמובן עם מנואלה. כדי לשמור על עלויות נמוכות, לא הותקנה משאבת מים לקירור, אלא מערכת תרמו-סיפון, וגם משאבת דלק לא היתה – הדלק פשוט "ירד" מהמיכל לקרבורטור, ובשיפועים חזקים עם מיכל חצי-ריק הדלק פשוט לא הגיע… השיטה המקובלת לעלות גבעה תלולה עם מודל T היתה בהילוך אחורי, משום שאז זווית המיכל אפשרה זרימת דלק למנוע.

כל הסיפור הזה הוא רק הקדמה למנה העיקרית בתפריט הטכני של המודל T – תיבת ההילוכים שלה. נהג מודרני הרגיל לשלושת הפדאלים – גאז, ברקס, קלאץ', פשוט לא ידע איך להזיז T ממקומה – תיבת ההילוכים שלה היתה פלאנטרית עם קלאץ' מובנה והופעלה ע"י דוושות. הדוושה השמאלית בוחרת בין שני ההילוכים הקדמיים, האמצעית מפעילה את ההילוך האחורי, והימנית מפעילה מעצור סימלי למדי על ציר היציאה מתיבת ההילוכים. הגאז הופעל ע"י היד ממנוף ליד ההגה, ודוושות גאז וקלאץ' פשוט אין. למעשה, העצה הראשונה שמקבל כל נהג T טירון היא לשכוח כל מה שהוא יודע על נהיגה.