© כל הזכויות שמורות - מועדון החמש
שנת 1960 הייתה שנה טובה – בני הספל
אנחנו סוגרים את שנת 2020 שהיא…בואו נאמר, לא הכי הכי. אז נזכר בשנה עגולה שהיתה מאד משמעותית בעולם הרכב שנשלט אז על ידי ארצות הברית. באמריקה זאת היתה שנה של ציון רכב.
מה היה לנו לפני כן?
בשנת 1949 נפרדו שלושת הגדולים מהדגמים שעוצבו עוד לפני מלחמת העולם השנה. המכוניות הגמלוניות פינו את מקומם לכלי רכב נמוכים, ארוירודינמים ויפים יותר. בשנים 1954-55 בא דור חדש והמאפיין הבולט בו היתה השפעת המטוסים שביטאו חדשנות ועתיד. זה בא לידי ביטוי בכנפיים ובמימוש השאיפה ל"גדול יותר, רחב יותר, זולל דלק יותר". השיא היה ב 1959 והביטוי לו היתה השברולט עם הכנפיים האדירות והפונטיאק שהתהדרה במימדי ענק מקצה לקצה, כולל ברוחב )הם קראו לזה .( Wide Track כמובן שגם פורד וקרייזלר לא פיגרו. מנועי 8 צילינדר עם נפחי ענק השלימו את התמונה.
ואז הגיע ה"בייבי בום". 15 שנים לאחר מלחמת העולם השניה בא וצמח דור של צעירים שרצו מכונית אבל אחרת, כזאת שתבטא את מרד הנעורים שלהם. הם גרמו גם לצורך לעוד אוטו בחניה וזה כבר היה יותר מדי למשפחה הממוצעת שהיעד היותר חשוב לה היה חיסכון למען חינוך ה"תכשיטים" בקולג' או באוניברסיטה. החיפושית שהגיעה מגרמניה התחילה לגזול יותר ויותר מהשומנים (תרתי משמע) של הגדולים וזה הדליק אצלם אור אדום.
המגמה הזאת הגיעה גם לתודעה של המנהלים בתעשית הרכב ובבת אחת הפציעו להן שלוש מכוניות בסגמנט חדש לגמרי אצל שלושת הגדולים: פורד, ג'נרל מוטורס וקרייזלר. חשוב לציין ששני יצרנים קטנים הקדימו אותם. רמבלר וסטודיבייקר (עם הלארק) אבל אין כמו שלושת הגדולים עם אפשרויות הייצור והתכנון, ההפצה והשירות כדי לדרוס את השוק.
כל אחד משלושת התאגידים הציג מכונית שונה לגמרי בעיצוב ובמכניקה.
המיוחדת היתה השברולט קורבאייר. זאת היתה הפעם הראשונה מזה שנים (או בכלל) שאחד משלושת הגדולים הציע מכונית עם מנוע אחורי ומקורר אויר. ההשראה באה כמובן מהחיפושית. הקורבאיר הציעה קווים ריבועיים, היו בה ששה מקומות עם ספסל מקדימה, גיר ידני, מנוע של כ 2500 סמ"ק שהפיק כ 80 כוחות סוס. המאפיין הבולט היה כמובן מידות המכונית: 4.50 מטר אורך, 1.70 רוחב וזה לעומת מטר אחד יותר באורך של השברולט הגדולה יותר (אימפלה/בל אייר) שהתהדרה במנוע של 3800 סמ"ק.
בסך הכל הקורבאייר התקבלה באהדה ובסקרנות. השוני שלה קרץ לצעירים. היא יוצרה עד 1969 ונפלה קורבן לקמפיין בטיחות ברכב שהובל על ידי ראלף ניידר והתמקד בקורבאייר.
קרייזלר הלכה על מגמה שונה לגמרי. מכנית הם התבססו על הנוסחה המוכרת של מנוע קדמי, מקורר מים והנעה אחורית. עיצובית הם יצרו משהו משוגע לגמרי. זאת היתה הלידה של הווליאנט הזכורה לנו היטב. היה לה מנוע חדש לגמרי (שנקרא "סלאנט סיקס") של 2700 סמ"ק, ששה צילינדרים לאורך וכ 100 כוחות סוס.
פורד היתה הכי שמרנית. היא יצרה את הפלקון. רכב פשוט עיצובית שהיה בעצם מהדורה מוקטנת של הרכבים הגדולים יותר. מנוע בנפח 2400, ששה צילנדרים לאורך, גם הוא פותח במיוחד לרכב הזה. 84 סוסים ותיבת הילוכים ידנית או אוטומטית שתי מהירויות. הגירסה הבסיסית היתה כל כך פשוטה עד שאפילו מגן שמש ימני היה אופציה.
הקהל קיבל את שלושת הקטנות בהתלהבות שהפתיעה אפילו את התעשיה עצמה.
הקורבאייר שכל כך בלטה מול השוק השמרן והדשן, בשנת ייצור 1960 (שהחלה באוקטובר 1959) מכרה 250000 מכוניות. בשנת 1961 עלו המכירות לכמעט 300000. בשנת 1962 היה שיא הייצור של כ 310000 מכוניות ואז המכירות החלו לרדת. למרות הנסיון של שבי לייצר דגמים ספורטיבים כמו מונזה וקורסה ובעקבות הקמפיין של נאדר, המכירות ירדו והנסיון הייחודי של ג'נרל מוטורס גווע בשנת 1969.
הוליאנט היתה הפחות מוצלחת בשיווק: ב 1960 היא מכרה כ 190000 מכוניות (כולל ייצור קנדי) ושנה אחר כך ירדו המכירות לכ 150000 וזה כולל את הגירסה של דודג' (שנקראה לנסר). זה גרם לתאגיד קרייזלר לזנוח את הצורה הייחודית ולהמשיך את הוליאנט והדארט כגירסה מוקטנת של הרכבים הגדולים יותר. (הדארט לשנת 1960-61 היה רכב אחר. רק ב 1962 הוא היה דומה עד זהה לוליאנט).
מי שלקחה בגדול היתה הפלקון. כן, אותו רכב לא ייחודי מיכנית ועיצובית, הכי משעמם בסידרה מכר יותר משתי האחרות גם יחד: 436000 יחידות. מסתבר שהקונים האמריקאים עדיין נדבקו לנוסחה הרגילה והמוכחת. בשנת 1961 יוצרו כ 410000 מכוניות. מדובר על ארה"ב בלבד כי הפלקון יוצרה גם באוסטרליה ובקנדה. בשנת 1962 החלו לרדת המכירות. יש לציין שמהשלוש (הפלקון, הקורבאיר והוליאנט), מהפלקון פותחו הכי הרבה דגמים כולל הקומט והמוסטנג. המודל הראשון יוצר עד שנת 1963.
אז ב 1960 הקהל הוכיח שהוא מוכן לרדת מהעץ הענק וזולל דלק של שנות החמישים. מוכן, אבל לא יותר מדי כי הוא הצביע לטובת הדגם שהכי הזכיר את מה שהיה קודם, אבל בקטן…