*(פלקון נקראת על שם ציפור הבז)
כולנו מתאהבים. בצורה כזאת או אחרת, בנעורים, בהתבגרות…אבל אין כמו אהבה ראשונה. בדרך כלל האהבה הראשונה חולפת לה לבלי שוב, בלתי מושגת אבל תמיד תמיד נשאר ממנה טעם חמוץ מתוק.
וכך גם עם אהבה ראשונה מוטורית.
נער הייתי וגם בגרתי, אולם האהבה הראשונה המוטורית שלי אמנם אבדה, אבל שבה אלי בטוויסט מפתיע לפני כמה שנים.
קוראים לה פורד פלקון 1960.
נולדתי עם קום המדינה למשפחה ייקית שמכוניות היו בה עוד בימי אוסטריה העליזים של לפני מלחמת העולם ומאז שאני זוכר את עצמי היה "אאוטו" בסביבה. היתה זאת הילמן מינקס, פאקארד, קייזר, וכמובן פורד מהדגם שכונה "קופסת נעלים" (פורד 1952 – 1949)
רק טבעי היה שהילד יוולד עם הגה ביד ואבי נתן לי לפעמים להחזיק בהגה ואימי שהיתה מכונאית יותר מאבי, דחפה אותי מדי פעם לקרבי המנוע.
עוד משהו שגדלתי איתו היו עיתוני "טיים" ו"לייף" שמתוכם גזרתי את הפרסומות של המכוניות האמריקאיות ולהם נוספו פרוספקטים שאימי ליקטה עבורי בסוכנויות.
ואז הגיעה שנת 1960. בין המכוניות הגדולות והברוטליות שכיכבו בפירסומות הופיעה הקטנה והעגלגלה, הנשית..ובום! כמו שאנחנו לא יודעים למה אותה נערה עשתה לך את זה, כך גם עם המכונית. פלקון קראו לה. התאהבתי כמו שנער בן 12 יכול להתאהב. כל קימור וכל קו באוטו ריגשו אותי.
מאז אספתי כל פיסת נייר על הפלקון. דמיינתי שאני נוהג בה. לוקח את החברה הראשונה שלי, ס', באוטו. ישבתי שעות בכיתה ונהגתי כל הזמן. ס' היתה מסתכלת עלי בעיניים מצועפות כשה"החלפתי הילוכים" על הירך שלה. ואז היא אמרה…"בני!!! צא מהכיתה!!!" זאת היתה המורה כמובן ששאלה אותי משהו ואני הייתי בכלל עם ס' בכביש, דוהר אל…מי יודע.
באותה שנה הוריי החליטו להחליף את ה"אאוטו" במכונית פורד. היה "ברור" לי שהם יקנו פלקון. הרי אנחנו מומחים בלקבוע להורים. כשהגענו לסוכנות פורד ברחוב המסגר, אויה…שוד ושבר! הם חתמו על פורד אנגליה… המוכר שראה שאני על סף דמעות, הוריד לי פרוספקט של פלקון ואמר"הנה יש לך פלקון…". הפרוספקט הזה נמצא אצלי עד היום
בימים ההם המכוניות לא הגיעו כל כך מהר ארצה. קודם היו הפרסומות, אחר כך הפרוספקטים ורק אחרי כמה שבועות הגיעו המכוניות… אז בעצם התאהבתי בתמונה…
אבל אז זה קרה. ירדתי מבית הספר בדרך הביתה. הייתי צריך לחצות את כביש החוף (מס.2). חציתי והלכתי קצת לאורך הכביש כדי, כמובן, לראות מכוניות. והיא הופיעה. חדשה, נוצצת, אדומה. דהרה מכוון חיפה לתל אביב. התיק נפל לי מהיד. "פלקון!" לחשתי וסובבתי את הראש עד שהיא נעלמה. הפנסים האחוריים הגדולים, הצבע האדום, המגבעת של הנהג… התאהבתי. הדבר האמיתי היה יפה יותר מכל פרוספקט.
מאז שוטתי ברחובות של השכונה בחיפוש אחרי פלקון. ומצאתי. לאבא-של-נוגה היתה פלקון בחצר. אמנם לא אדומה. נוגה אולי חשבה עלי אבל אני חשבתי על הפלקון.
האהבה לפלקון גרמה לי להחליט שכשאהיה גדול תהיה לי פלקון, ואדומה. כמו זאת שבכביש החוף.
נער הייתי וגם בגרתי. אהבות מוטוריות באו והלכו.. הפיאט בלילה, הסברה, הלארק, הקייזר באו והלכו, המוסטנג באה ונשארה אבל הפלקון האדומה נשארה בלב. אהבה ראשונה שהלכה לבלי שוב. עד ש…
צביקה רכניץ, חבר, אספן ומקים מועדון החמש ידע שאני מחפש פלקון. אני כבר התיאשתי כי הרכב בסך הכל היה עוד מכונית פשוטה ללא ביצועים או טאץ' ספורטיבי (את זה השאירו למוסטנג שנולד מהפלקון) שנעלמה מהר יחסית מהכבישים. ואז בשנת 2005 הפתיע אותי צביקה בידיעה שיש פלקון 1960 בשדרות. הוא לא הספיק להשלים את המשפט והגענו לעיר שהיתה אז כמו היום מוכת קסאמים. יורם, פחח רכב נאלץ למכור את מכוניות האספנות שלו ודי התפלא שבאתי דווקא לפלקון. הוא לקח אותי למחסן נידח באזור התעשיה ושם, עטופה באבק ובהפרשות יונים היא עמדה…פלקון 1960. מפורקת מבפנים, וצבע לא ברור מבחוץ…
יורם התחיל בשיפוץ וצבע אותה בורוד ואז הניח אותה במחסן עם יונים…
(צילם יורם יקיר)
תמונה הסטורית בשדרות, הרגע בו ראיתי אותה לראשונה
אמרתי לו שימשיך את השיפוץ אצלו. הוא די שמח כי הפרנסה אז, בין קסאם וקסאם לא היתה מי יודע מה. אמרתי לו גם שאני רוצה אותה אדומה. או קיי. אגב, ברשיון היה כתוב "אדום" כך שזה הקל עלי אצל יורם ואצל הרישוי…
כעבור כמה שבועות קרא לי יורם ושם היא עמדה. אדומה כמו ההיא בכביש החוף. פלקון 1960, אדומה ושלי. התיישבתי בתא הנהג (שהיה אז כסא גינה פלסטיק…) ודבר ראשון ראיתי את הבליטה לאורך מכסה המנוע, דבר שזכרתי מההזיות שלי בילדות.
תמונה הסטורית בשדרות. ישיבה ראשונה בפלקון 1960, אדומה ו…שלי!
עברו עוד שבועות, מדי כמה ימים, בין קסאם וקסאם ביקרתי עם צביקה אצל יורם. ואז הודיע לי שהרכב עבר טסט באשקלון ומוכן להעברה לתל אביב. ביום חם מאד הוא התעקש לנסוע איתה משדרות עד אוניברסיטת תל אביב בה עבדתי. כשראיתי את הפלקון האדומה שלי מתקרבת, הלב שלי דפק עד שבניין המתמטיקה שנמצא לא רחוק חשב להתמוטט. עוד מעט אתייחד עם אהבתי הראשונה. פלקון 1960 אדומה. כשנסעתי איתה לחניון סמוך, זאת בעצם היתה הנהיגה הראשונה שלי בפלקון 1960 (אחרי כל החלומות בהקיץ עם ס'). לאחר שהחניתי אותה. נתתי לה נשיקה על הגג. אתם יודעים מה זאת נשיקה ראשונה לאהבה ראשונה? גם אחרי 45 שנה?.
עוד תמונה הסטורית באוניברסיטת תל אביב. יורם מביא את הפלקון אחרי נסיעה בארבעים מעלות משדרות.. באותה זוית ראיתי אותה בכביש החוף, 45 שנים קודם
לא אלאה אתכם בהשקעה שהשקעתי בגוש הקומבינות הזה. לקח לי 15 שנה להבין מה נמצא שם,( חלקים של ג'יפ, פונטיאק זה על קצה המזלג) ולהביא אותה לרמה כל שהיא במנוע ובגוף הרכב. אבל זה לא חשוב. כמה שהוא מזדקנת, מעלה קמטים ועצמותיה חורקות, אהבה ראשונה תמיד תשאר אחת ויחידה.
המנוע לאחר אוברול
ביוסטון שבטקסס עם הטמבון הקדמי הנדיר שנורית (הבת) אירגנה לי
אבל בכך לא נגמר הסיפור. אתם לא יודעים איזה הפתעות מחכות לך מעבר לפינה, במיוחד בארץ הקודש.
לפני כמה שנים עלתה לי הסקרנות והשאלה, כמה פלקונים הגיעו לכאן בשנת 1960. שאלתי את יוחאי שנער, ה-מומחה לרישוי ולתולדות הרכב בארץ. כעבור מספר ימים קיבלתי ממנו קובץ אקסל מסודר ובו הנתונים. מספר רישוי, צבע, תאריך הרישום כאן וכו' (עוד קודם לכן כבר נודע לי שהרכב יוצר בינואר, יומיים אחרי היומולדת שלי…).
כשפתחתי את הקובץ רצתי קודם כל לראות את הרכב שלי, 83-615. והנה הפתעת חיי: מתוך כחמישים ומשהו פלקונים שהגיעו לכאן ב 1960, היא היחידה האדומה!
פירוש הדבר שלא רק הגשמתי חלום שתהיה לי פלקון 1960 אדומה, אלא יוצא שהיא היא הפלקון שראיתי אז בכביש החוף!
רציתי לסיים במה שזה עשה לי, בהתרגשות, אבל פשוט אין מילים.
וכל יום כשאני יורד לחניה כדי להכנס למיצובישי החדישה שלי, בני בן ה 70 פלוס מרים את הכיסוי של הפלקון האדומה ומדביק לה נשיקה בשמו של בני בן ה 12 ואהבתו הראשונה.
והרבה תודות לאלה שליוו ומלווים אותי עד היום בפירגון, בעצה, בעזרה: לצביקה שאיתו התחיל הכל, ליורם משדרות, למוריס, למתניה ולזוהר שבזכותם הרכב נוסע, ליוחאי על הגילוי, לנורית (הבת שלי בארה"ב) שמעורבת בריכוז ובהבאת חלקים לארץ ולמשפחה האהובה (על הכל…)