לכל אספן יש את מכונית החלום שלו. מי לא חלם על בוגאטי, מרצדס, או אולי איזה אולדסמוביל משנת 1900, משהו להשוויץ לפני הצופים והצופות או לפנינו אנו. לנסוע על גלגלי עץ רועדים או לשקוע במושבי העור של רולס רויס כשהליידי הכסופה תקועה לנו מול העיניים.

ויש את מכונית החלום שלי. שמה פלקון, פלקון 1960.

מכונית החלום שלי היא לא חשובה ולא מיוחדת. ההסטוריונים יוכלו לאמר שהיו לה כמה אמירות הסטוריות: זוהי "הקטנה" הראשונה של פורד אמריקה אחרי תקופת המפלצות של שנות החמישים, היא השיגה שיא של מכירות בשנה אחת, היא האמא של המוסטנג.

אבל כל זה לא עזר לפלקון והיא היתה ונשארה עוד מכונית "לחם וחמאה" בסיסית שיתרונה בפשטות שלה ובמכירות הענק שלה שאפשרו לפורד להיות רווחית (ולייצר קלאסיות אמיתיות).

הייתי אז בן 12, בשנת 1960, נער בכתה ח' בהרצליה , במדינה שרק התחילה לצאת מהצנע ו"פרייבט" היה למעטים ו"אמריקאית" היה חלום. שגעון המכוניות כבר היה בתוכי והמדפים בחדרי התמלאו בפירסומות שתלשתי ממגזינים כמו טיים ולייף שהורי קנו. אלה הגיעו מארה"ב והמכוניות שכיכבו בפרסומות היו אמריקאיות. שברולטים וקרייזלרים אדירי כנפיים, פורדים מלאים בהורמוני כרום, הכל גדול, ברוטאלי.

ואז היא הופיעה, שונה לגמרי, חמודה כמו שרק נערה חושנית יכולה להיות, פשטות יפה כמו ציור של ואן גוך. התאהבתי. פלקון 1960.

הורי, שהיו בעלי מכונית, נאלצו לסבול את הקביעה הנחרצת שלי."בפעם הבאה רק פלקון". רק 13,500 לירות, מה יש? הרי תמיד הילדים נדיבים כשמדובר בכסף של ההורים…

לא עזר לי. הם קנו פורד, אבל פורד אנגליה… ואמא שלי, כשראתה את האכזבה בפניי אמרה לי:"רוצה פלקון? תקבל פלקון" ועד היום אני רואה את עצמי עומד בסוכנות פורד ברחוב המסגר ואיש מכירות מוריד לי פרוספקט אדום של פלקון… הפרוספקט, אגב נמצא אצלי עד היום..

חלפו שבועות ועוד לא ראיתי פלקון..אבל נהגתי בה כל היום, בעיקר בשיעורי מתמטיקה בבית הספר, נהגתי בפלקון, החלפתי הילוכים שהיו ליד ההגה וכמובן שליטפתי את הרגל של ס', חברתי דאז שישבה לצידי, מסתכלת עלי נוהג, בעיניים מצועפות ואומרת..ואומרת…:" בני, צא החוצה!!!!" זאת היתה המורה כמובן…

ויום אחד זה קרה: הלכתי בכביש החוף מהבית ספר הביתה, כרגיל התבוננתי במכוניות, ואז היא הופיעה בנסיעה מצפון לדרום, ואני, פה פעור, התיק נפל לקרקע, והראש הסתובב, והשפתיים לחשו:"פלקון". היא היתה אדומה, נוצצת, נהג בה איש מבוגר עם מיגבעת…

אדומה אמרנו, תזכרו בהמשך.

אחר כך היתה הפלקון-של-אבא-של-נגה, שגרה בפיתוח ליד הים וגרמה לי (הפלקון, כן?) לסיבובים אינסופיים סביבה.

נער הייתי וגם בגרתי, הענתיקות נכנסו לדם אבל הפלקון לא יצאה. פלקון 1960 בלבד, כי ב 61 הם שינו את הגריל ואחר כך בכלל הרסו את האוטו… הפלקונים מ 1960 נעלמו. את האחרונה ראיתי איפשהו ביד אליהו. נשאר רק הפרוספקט. ענתיקות באו והלכו, המוסטנג באה ולא הלכה והפלקון נשארה במקום הכי חשוב, בלב.

טיפטפתי מידי פעם בפורום על פלקון ואז קיבלתי ידיעה על פלקון בשדרות, 1960, אצל יורם, בעל מוסך לפחחות שקנה פלקון ונתקע… צלצלתי אליו, ביום מילואים שהיה לי בסביבה קפצתי וראיתי ערימה של חריוני יונים בצורת הפלקון… היא היתה ורודה… אבל ברשיון היה כתוב, אדום.

שנה חלפה והפתק עם מס' הטלפון של יורם אבד, ואז לגמרי במקרה הוא צלצל… "מה עם הפלקון?", הוא שואל. לא הספיק להשלים את המשפט ואני עם צביקה רכניץ אצלו, בשדרות…

עונת הקסאמים היתה בשיאה, במוסך נטוש עמדה הפלקון, קצת יותר נקיה אבל נראית נורא. כל דבר ברכב היה קומבינה, ריפוד קרוע, רצפה, שלא נדע. אבל זו היתה פלקון 1960, כמו שזכרתי אז, עגולה, חושנית, מתוקה…

כסף החליף ידיים, בצענו העברת בעלות באשקלון והפלקון נשארה אצל יורם לצורך המשך השיפוץ.

מהר מאד הסתבר לי ששיפוץ הפלקון קשה יותר משיפוץ המוסטנג. אין שוק אספנים אז אין חלקים. הכל אילתור ממגרשי גרוטאות בחו"ל ואם יש משהו חדש אז הוא עולה הון.. האינטרנט עזר ולאט לאט הגיעו חלקים מארה"ב או קנדה, בדואר ובעזרת חברים במזוודה.

"דבר ראשון", אמרתי ליורם, "אתה צובע אותה באדום". כשהוא הזמין אותי לראות אותה אחרי הצביעה, התחלתי להתרגש באמת, הפלקון ההיא מכביש החוף חזרה אלי אחרי 45 שנים. ואני, ילד קטן גם אחרי אותן שנים, לא יכול לנתק את העיניים שלי ממנה.

חלפו חודשי שנת 2006, בימי ששי, מוקדם בבוקר, הדרמתי לשדרות, עיר מוכת קסאמים. כל פעם שהיה נופל קסאם חשבתי על יורם שנאחז באדמה ההיא ובמקור פרנסתו. והוא, כל פעם שנפל קסאם, חשב על הפלקון..

למזלנו היא שרדה, קיבלה ריפוד, קיבלה חשמל, בלמים וכו' ובאחד מימי הקיץ היא נסעה, בפעם הראשונה מזה 6 שנים לאשקלון לטסט. נסעה פעמיים…

עוד השלמות ובאחד מימי חמישי של ספטמבר הגיע היום הגדול. יורם התעקש להסיע אותה לתל אביב ולא להוביל אותה על גבי מובילית. יום חמישי אחה"צ, אני כוסס ציפרניים ליד השער של אוניברסיטת תל אביב, ואז היא מתקרבת, אדומה, נוסעת כמו גדולה.

יורם נעצר עם חיוך רחב, סיפר שכל הדרך משדרות היא נסעה בלי עצירה, וגם הפקקים של יום חמישי באיילון לא יכלו לה, כולם הסתכלו עליה, ברור, זאת פלקון 60..

הזזתי את יורם הצידה והתישבתי ליד ההגה. עצמתי עיניים, חזרתי להיות בני הקטן שחולם על ישיבה ליד הגה של פלקון 60…חזרתי להיות בני המבוגר ב 46 שנה שמגשים את החלום, הילוך, גז והעסק זז, בדיוק כמו בחלום. אותה שימשה, אותה בליטה במכסה המנוע, אותו גרגור של המנוע, אותו שיוט שרק מכונית אמריקאית מנות הששים יכולה לו…רק ס' לא על ידי (היא בארה"ב, מולדת הפלקון).

הגענו לחניון, יורם נסע לשדרות ואני, פעם ראשונה לבד עם פלקון 1960, אדומה ושלי. עברתי על הקוים הפשוטים, חיבקתי את האוטו והדבקתי לו נשיקה על הגג.

ברוך הבא חלום, Welcome Home

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *