פיג'ו היא אחת מחברות הרכב הוותיקות בעולם, והחלה את דרכה ב-1810 כמפעל משפחתי קטן לייצור מטחנות קפה בעיירה הרמניקור. המפעל עבר בהמשך לייצור להבי מסורים ואח"כ אופניים. לאחר שארמאנד פיג'ו נפגש עם גוטליב דיימלר וחלוצי רכב אחרים, הוא שוכנע כי יש ביכולתו להיכנס לעסקי המכוניות. הדגם הראשון מתוצרתו, שהיה כרכרה תלת-אופנית ממונעת קיטור, הוצג ב-1889. בשנת 1903 החלה פיג'ו לייצר גם אופנועים, והיא ממשיכה לייצר אופנועים וקטנועים גם כיום בהצלחה ניכרת. בשנת 1919 נפתח המפעל של פיג'ו בסושו, ושם הוא נמצא עד היום.

לאורך המאה ה-20 בנתה פיג'ו את מעמדה כאחד מיצרני הרכב המובילים בצרפת ובאירופה כולה ויצרה שלל דגמים מוצלחים, בעיקר למעמד הביניים. הפיג'ו 201 שהוצגה בשנת 1929, הייתה המכונית הראשונה שסומנה בשיטת הסימון של פיג'ו: שלוש ספרות כשם הדגם, כאשר הספרה האמצעית היא אפס (סימן רשום של פיג'ו). מאז שומרת החברה על שיטה זו עד היום לדגמי הנוסעים שלה, וכשאזלו המספרים החלה החברה להשתמש בארבע ספרות לציון הדגם, כאשר השתיים האמצעיות הן אפס. בשנת 1974 רכשה פיג'ו 30% מחברת סיטרואן, והשתלטה עליה כליל ב-1976. החברה המאוחדת נקראת PSA‏ (Peugeot Société Anonyme) ושומרת על שני שמות המותג החולקים ביניהם מכללים שונים ומשאבים טכניים. נזכיר גם את ההשתלטות על קרייזלר אירופה בשנות ה-80, ואת המותג טלבו שהקונצרן השתמש בו עד תחילת שנות ה-90.

בישראל זכו דגמי החברה להצלחה יפה, כשהשיא היה בשנות ה-60 וה-70 עם ה-404 האגדית, וגם בשנות ה-80 עם ה-205 המוצלחת.

לאורך השנים יצרה פיג'ו גם דגמים מסחריים, והיום נדבר על אחד המיוחדים שבהם, למרות שהוא בכלל לא נולד כפיג'ו… בתחילת המאה ה-20 היה יצרן צרפתי קטן בשםChenard et Walcker, שבשנת 1940 בתחילתה של מלחמת העולם השניה פיתח עבור הצבא אמבולנס קטן עם מנוע קדמי 2 פעימות, 2 בוכנות והנעה קדמית. המכונית שוחררה גם למכירה לשוק הפרטי, ולאחר כמה שנים נרכשה החברה כולה ע"י יצרנית האוטובוסים שוסון, שבעצמה נמכרה לפיג'ו כמה שנים אח"כ והביאה איתה כנדוניה את המסחרית הקטנה. אין הוכחה לכך שעיצוב אוטובוס השוסון היה קשור למסחרית, למרות הדמיון הבולט. המכונית קיבלה מנוע 4 פעימות 1,133 סמ"ק מהפיג'ו 202, את השם D3, וגם את הבליטה הקידמית של הרדיאטור בגלל המנוע החדש שהיה ארוך יותר. התוצאה נראתה כמו… אף של חזיר, ולכן כינוי החיבה של המכונית בצרפתית הוא Nez de Cochon… המנוע גדל אח"כ לזה של הפיג'ו 203 עם 1,290 סמ"ק והשם שונה ל-D3A, ואח"כ ל-D3B. בשנת 1955 הציגה פיג'ו את ה-403, והמסחרית קיבלה מייד את מנוע ה-1,468 סמ"ק שלה ושינתה את שמה ל-D4A. בסוף שנות ה-50 הוצע גם מנוע דיזל, עד שבשנת 1965 הופסק הייצור והדגם הוחלף ב-J7 המודרני יותר.

המכונית יוצרה כפאנל-וואן או מיניבוס. גם הדואר הצרפתי וגם המשטרה, השתמשו ברכב להסעת דוורים – וגם שוטרים…

הפיג'ו המסחרית הזו נמכרה גם בארץ בשנות החמישים והשישים, כשהלקוחה הגדולה שלה היתה חברת אל-על, שרכשה כמה עשרות כאלו להסעת צוותים ונוסעים למטוסים ולהובלת מטען קל (כפי שרואים בתמונות המצורפות מהארכיון של יוחאי שנער. נותרו בארץ כמה יחידות בודדות במצב "לעוס" למדי ולא היה מעשי לשפץ אותן, אבל לפני כעשר שנים נכנס לתמונה חבר המועדון נועם חצרוני, שלאביו היה רכב כזה והגעגוע והנוסטלגיה גרמו לו לרצות לשפץ דווקא אחת כזו. הוא ייבא מחור-נידח בצרפת D4A במצב גרוטאה, אבל עם פוטנציאל, ולאחר שיפוץ מקיף שבוצע בניהולו של האיש והאגדה בני לוי, הרכב עבר בשנת 2012 השקה לתפארת במפגש שפלה של מועדון החמש. לימים הרכב נמכר, וכיום הוא אצל אספן בצפון הארץ.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *